למה גידלו אותך לנטוש את עצמך.

תחזור לרגע לתקופה שהיית ילד…

באיזו תדירות ההורים שלך באמת שאלו אותך, ״מה אתה רוצה?״, ״מה אתה חושב?״, ״איך אתה מרגיש?״, ״במה אתה מאמין?״ או ״מה אתה רוצה לעשות?״

אצל הרבה אנשים, כנראה לא לעיתים קרובות במיוחד.

כי הדרך שבה אנשים רבים גדלים בנויה סביב שאלה אחרת לגמרי. לא ״מה אתה רוצה?״ אלא ״מה ההורים שלך רוצים ממך?״ ״מה הם רוצים שתעשה?״ ״איך הם רוצים שתתנהג?״ ״מה אתה צריך לומר כדי לא להרגיז אותם?״ ״מה אתה צריך לעשות כדי לא להסתבך?״ ״איך משאירים את אמא ואבא מרוצים?״

ברור שילדים זקוקים להורות. הם זקוקים לגבולות. הם זקוקים למשמעת. הם צריכים לשמוע לא. אני לא אומר שצריך לתת לילדים לעשות כל מה שבא להם, מתי שבא להם. אני אומר שיש הבדל עצום בין ללמד ילד שהוא לא תמיד יכול לקבל את מה שהוא רוצה, לבין ללמד אותו שמה שהוא רוצה לא חשוב בכלל.

ואני חושב שהרבה אנשים גדלו על השיעור השני.

אפשר לראות את זה בחלקים הכי קטנים והכי רגילים של הילדות. ילד חוזר מבית הספר, וההורה לא שואל, ״מה תרצה לאכול הערב?״ הוא אומר, ״זה מה שאתה אוכל.״ הילד אומר, ״אני לא אוהב את זה,״ ופתאום זה הופך לבעיה. ״אתה תאכל את זה בכל זאת.״ ״אתה לא קם מהשולחן עד שאתה מסיים.״ ״אם לא תאכל, לא תקבל קינוח.״

עכשיו, ברור שהורה לא יכול לבשל חמש ארוחות שונות בכל ערב כי הילד משנה את דעתו. זאת לא הנקודה שלי. הנקודה היא מה שלפעמים אנחנו משדרים לילד מתחת לכל זה.

הילד בסך הכול הביע העדפה. ״אני לא אוהב את זה.״ אבל במקום ללמד אותו, ״מה שאתה רוצה חשוב, גם אם אתה לא תמיד יכול לקבל אותו,״ אנחנו עלולים ללמד אותו, ״מה שאתה רוצה לא רלוונטי.״

והשיעור הזה עמוק הרבה יותר מאוכל.

הוא הופך ל: ״זה לא משנה שאני לא אוהב את זה. זה לא משנה שאני לא רוצה לעשות את זה. זה לא משנה שאני חושב אחרת. זה לא משנה שאני מרגיש אחרת. מה שחשוב הוא שאעשה את מה שאמא ואבא רוצים שאעשה.״

אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר עם דעות ורגשות.

כמה מאיתנו התווכחו עם ההורים בילדות ובסוף פשוט אמרו כל דבר שיסיים את הוויכוח?

ידעת מה אתה באמת חושב. ידעת מה אתה באמת מרגיש. אבל גם ידעת שהם לא באמת רוצים לשמוע את זה. הם רצו את התשובה שתשמח אותם.

אם המשכת לומר את מה שבאמת חשבת, פתאום היית ״מתחצף״, ״גס רוח״, ״מרדן״ או ״לא מכבד״.

אז בסופו של דבר למדת משהו. קל יותר לשקר. קל יותר לומר את מה שהם רוצים לשמוע. קל יותר להעמיד פנים שאתה מסכים. קל יותר לנטוש את המחשבות והרגשות האמיתיים שלך מאשר להתמודד עם העימות שנובע מכנות.

למדת שלבטא את עצמך באמת זה לא בסדר, ושלנטוש את עצמך כדי לרצות מישהו זה בסדר.

וזה דבר כל כך מסוכן ללמד ילד, כי עכשיו אתה לא רק מלמד אותו ציות. אתה מלמד אותו לא להיות אמיתי.

אתה מלמד אותו שכנות יוצרת עימות, ואילו הצגה יוצרת שקט. אתה מלמד אותו שהאישור של אחרים חשוב יותר מהאמונות שלו עצמו. אתה מלמד אותו שהדרך הבטוחה ביותר לעבור בין מערכות יחסים היא להבין מה האדם שמולו רוצה ממנו, ואז להפוך לזה.

אתה מלמד את הילד שלך לנטוש את עצמו, לא להיות אמיתי, וגרוע מכול, לא להחזיק בשום אמונה משלו.

וכך לאט, בלי לשים לב אפילו, הילד לומד: ״מה שאני חושב חשוב פחות ממה שאמא ואבא רוצים שאחשוב. מה שאני מרגיש חשוב פחות מהאופן שבו אמא ואבא רוצים שארגיש. מה שאני רוצה חשוב פחות ממה שאמא ואבא רוצים. להשאיר אותם מרוצים חשוב יותר מלהיות כן בנוגע למי שאני.״

ואז אתה נעשה מבוגר.

אמא ואבא לא נעלמים. הם פשוט מחליפים פנים.

עכשיו אמא ואבא הופכים לחברים שלך, למערכות היחסים הרומנטיות שלך, לעמיתים בעבודה, לבוס, לרשתות החברתיות שלך… לכולם.

ואתה מביא את אותם דפוסי יחסים שלמדת בילדות לכל קשר שיש לך כמבוגר.

אתה עדיין שואל את אותן שאלות שלמדת לשאול כילד. ״מה הם רוצים ממני? מה אני צריך לומר? איך אני צריך להתנהג? איזו גרסה שלי תמצא חן בעיניהם? איזו דעה אני יכול להביע בלי להרגיז אותם? מה אני צריך להסתיר? מה אני צריך לשנות בעצמי כדי שיקבלו אותי?״

רק שעכשיו אף אחד כבר לא צריך לומר לך לעשות את זה.

אתה עושה את זה אוטומטית.

אתה נכנס לחדר, ובמקום לשאול ״מי אני?״ אתה שואל בלי להיות מודע לזה, ״מי אני צריך להיות כאן?״

בנקודה הזאת ריצוי אנשים נהיה הרבה יותר מסתם לומר כן לעיתים קרובות מדי. הוא הופך לדרך חיים שלמה.

אתה לומד לקרוא את כולם לפני שאתה קורא את עצמך. אתה יודע בדיוק מה כל מי שסביבך מרגיש. אתה יודע מה הם מצפים ממך. מה הם יאשרו. מה יאכזב אותם. איזו גרסה שלך הם מעדיפים.

אבל תשאל את עצמך מה אתה עצמך רוצה, ופתאום אין לך מושג.

תשאל את עצמך מה אתה באמת חושב, ואתה מהסס.

תשאל את עצמך במה אתה באמת מאמין, ואתה מתחיל קודם לתהות במה כל האחרים מאמינים.

תשאל את עצמך איך אתה רוצה להתלבש, מה אתה רוצה לעשות, מה אתה רוצה לומר, איזה סוג של חיים אתה רוצה לחיות, ועוד לפני שענית על השאלה, אתה כבר חושב מי עלול לא לאשר.

זאת נטישה עצמית.

זאת לא רק נטישה של הרצונות שלך. זאת נטישה של מה שאתה חושב, מרגיש, מאמין בו, מעריך, של הדרך שבה אתה מבטא את עצמך, ובסוף של מי שאתה.

ואני חושב שבגלל זה כל כך הרבה אנשים מרגישים אשמים ברגע שהם אפילו חושבים על עצמם.

כמה מכם שקוראים את זה מרגישים לא בנוח לשאול את עצמכם, ״מה אני רוצה?״

כמה מכם מרגישים מיד אנוכיים? השאלה הפשוטה הזאת מיד מעוררת בנו אשמה, בושה ותחושת אנוכיות על כך שהעזנו אפילו לחשוב עליה קצת.

כמה מכם לא מסוגלים לקבל החלטה בלי לעבור קודם על כל מי שעלול להיות מושפע, להיפגע, להתאכזב או להיעלב?

וברצינות, כמה מכם נמצאים בתחתית ממש של סדר העדיפויות שלכם?

כמה מכם שמו לגמרי את כולם ואת הכול מעל עצמכם ברשימת העדיפויות שלכם?

בן או בת הזוג. המשפחה. החברים. העבודה. הבוס. מה שכולם מצפים ממך. מה שכולם צריכים ממך. מה שכולם חושבים עליך.

אתה חושב על כל אלה לפני שאתה בכלל חושב על עצמך.

ובסוף, אי שם בתחתית, אם נשאר מקום, ובדרך כלל לא נשאר, אולי סוף סוף תחשוב על עצמך, רק כדי להרגיש אשם ומיד לשכוח מעצמך שוב.

באמת, עצור ותחשוב על זה רגע.

איך ייתכן שזה בריא שאתה תהיה האדם הכי פחות חשוב בחיים שלך עצמך?

איכשהו שכנענו את עצמנו שזה בריא.

שיבחנו נטישה עצמית וקראנו לה חוסר אנוכיות.

אבל אלה לא אותו הדבר.

טוב לדאוג לאחרים. טוב להקריב. טוב להתפשר. טוב לפעמים להעמיד את הצרכים של מישהו אחר לפני שלך. זה חלק מלאהוב אנשים היטב.

אבל יש הבדל עצום בין להעמיד מישהו אחר ראשון לפעמים, לבין להעמיד את עצמך אחרון בקביעות.

בדיוק כמו שלא בריא לחיות מתוך אמונה ש״רק אני חשוב״, לא בריא גם לחיות מתוך אמונה ש״כולם חשובים חוץ ממני״.

קיצוניות אחת מתעלמת לחלוטין מכל האחרים. השנייה מתעלמת לחלוטין ממך. אף אחת מהן לא בריאה. שתיהן גרועות באותה מידה.

אבל אנחנו מצוינים בלגנות את הראשונה ובאותו זמן לשבח את השנייה.

אנחנו רואים מישהו שחושב רק על עצמו וקוראים לו אנוכי. בצדק. הוא באמת כזה. אבל אז אנחנו רואים מישהו שאין לו גבולות, שלא מסוגל לומר לא, שלא מסוגל להביע דעה לא פופולרית, שמשנה את עצמו בשביל כל מי שסביבו, שמדחיק כל הזמן את מה שהוא באמת מרגיש וחושב ושאין לו שום מושג מה הוא רוצה מחייו או אפילו מי הוא, וקוראים לאדם הזה לא אנוכי ומשבחים אותו.

הוא לא נטול אנוכיות. הוא פשוט למד לנטוש את עצמו.

ולחיות ככה זה מתיש.

לא פלא שכולם חיים בחרדה כשבכל מפגש צריך לנסות להבין איך אתה נתפס. ברור שאתה מותש כשאתה חושב כל הזמן אם מישהו כועס עליך, מאוכזב ממך, שופט אותך, דוחה אותך או מצפה ממך למשהו אחר.

ברור שלחיות בניתוק מוחלט ממה שאתה באמת חושב, מרגיש ורוצה עלול להשאיר אותך מאוד לא מאושר. לא פלא שכל כך הרבה אנשים סובלים מחרדה ודיכאון מתמשכים.

אתה משחק תפקיד כל הזמן. אתה נוטש את עצמך כל הזמן. אתה חי בשביל כולם חוץ מעצמך.

וההצגה הזאת אינסופית, כי כל אדם דורש גרסה קצת שונה שלך.

לכן כל כך חשוב ללמוד לשאול את עצמך מה אתה באמת חושב ורוצה.

אם אתה הורה, תתחיל ללמד את הילד שלך שמותר שתהיה לו תשובה משלו.

תשאל אותו מה הוא רוצה. מה הוא חושב. מה הוא מרגיש. במה הוא מאמין. מה הוא רוצה ללבוש. מה הוא רוצה לאכול. ממה הוא נהנה וממה לא. תלמד אותו להיות אדם בפני עצמו ולהיות באמת מי שהוא.

אתה לא חייב לתת לו כל דבר שהוא מבקש. אתה לא חייב להסכים עם כל דעה שיש לו. זאת לא הנקודה.

הנקודה היא ללמד אותו שהעולם הפנימי שלו חשוב. ללמד אותו שמותר לו לחשוב על עצמו.

תלמד אותו שלדעה שלו יכולה להיות חשיבות בלי שהיא תמיד תהפוך להחלטה הסופית. תלמד אותו שלא להסכים איתך זה לא בהכרח לא לכבד אותך. תלמד אותו שהוא יכול לומר לך מה הוא באמת חושב בלי שיצטרך לנהל את האגו שלך, כי אתה שברירי מכדי לשמוע משהו מלבד מה שאתה רוצה לשמוע. תלמד אותו שהוא לא צריך לשקר לך כדי להרגיש בטוח או לשמור על השקט.

כי אם הילד שלך ילמד שהדרך המהירה ביותר לסיים עימות היא לומר לך כל דבר שתרצה לשמוע, הוא ייקח את השיעור הזה לבגרות.

הוא יעשה את זה עם החברים, עם בן או בת הזוג, עם הבוס, עם כולם. ועוד לפני שתבין מה קרה, יש לך אדם שכולם דורכים עליו ושאין לו תחושת עצמי או ייחוד אמיתית.

ואז אנחנו תוהים למה יש מבוגרים שלא מסוגלים לומר לא, שלא מסוגלים לשאת את זה שהם מאכזבים אנשים, שלא מסוגלים להתבטא בכנות ושאין להם מושג מי הם באמת מתחת לכל הגרסאות שיצרו בשביל האחרים.

אז אם זיהית את עצמך באחד מהדברים האלה, אני חושב שאתה צריך להתחיל לשאול את עצמך שאלות שאולי מעולם לא לימדו אותך לשאול.

מה אני באמת חושב? מה אני באמת מרגיש? במה אני באמת מאמין? מה אני באמת רוצה? מה אני באמת רוצה לומר? מה אני באמת רוצה לעשות? איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו? מי אני כשאני לא מנסה להיות מה שמישהו אחר רוצה שאהיה?

ואל תרגיש אשם על כך שיש לך תשובה.

אני לא אומר לך להפוך לנרקיסיסט. אני לא אומר לך להפסיק לדאוג לאנשים. אני לא אומר שהרגשות של כל האחרים פתאום לא חשובים.

אני אומר לך להפסיק לחיות כאילו הרגשות שלך לא חשובים.

תלמד לדאוג לאנשים בלי לנטוש את עצמך למענם. תלמד להתחשב ברגשות של אחרים בלי להפקיד בידיהם את האחריות לכל החלטה שלך. תלמד לאהוב אנשים בלי לשחק תפקיד בשבילם. תלמד להיות כן גם כשהכנות עלולה לאכזב מישהו.

כי לא אמור להיות צורך לנטוש את עצמך לגמרי כדי להיחשב אדם טוב.

ואתה לא אמור להיות האדם הכי פחות חשוב בחיים שלך עצמך.

תהיה כן גם אם זה מעצבן אנשים, תהיה עצמך גם אם צוחקים, תחזיק בדעות משלך ותהיה בסדר עם העובדה שאנשים בהחלט יחלקו עליך, תבטא את עצמך בלי הפחד מאחרים, שיהיו לך קול משלך, מחשבות משלך, העדפות, רצונות ותשוקות משלך. שתהיה לך ייחודיות משלך ותחושת עצמי משלך.

ולבסוף, לנטוש את עצמך כדי לזכות באישור של כל האחרים זה לא מוסרי. זאת המניפולציה בהתגלמותה והשקר הגדול ביותר שאנחנו מספרים לכולם מדי יום.

- Adam