אם אתה רוצה חיים טובים יותר… קרא את זה.
תרגום באמצעות בינה מלאכותית · המקור באנגלית
כל מה שאתה מאמין בו, בין שהוא שקר ובין שהוא אמת, יכול להתבטא כאמת בחוויה שאתה חי.
וזה מפחיד לגמרי.
תן לי להסביר למה.
אנחנו מגבילים את עצמנו באמצעות מה שאנחנו מאמינים בו.
ולפעמים האמונות שלנו מביסות אותנו עוד לפני שחווינו את החיים שכבר החלטנו שאנחנו לא יכולים לחיות.
אנחנו מחליטים למה אנחנו מסוגלים. אנחנו מחליטים איזה מין אנשים אנחנו. אנחנו מחליטים מה אנשים חושבים עלינו. ואז אנחנו עוברים בחיים וחווים הכול דרך האמונות האלה.
ואני אלך אפילו רחוק יותר. באופן אישי, אני מאמין שכל ההתנהגויות שלנו מתחילות במה שאנחנו מאמינים לגבי עצמנו.
לכן יש חשיבות עליונה לכך שנבדוק את האמונות שלנו.
אחת הדוגמאות האהובות עליי לכך היא מחקר על צלקות בפנים.
החוקרים יצרו צלקת מזויפת שנראתה אמיתית על פניהן של נשים שהשתתפו במחקר. הם הראו לכל משתתפת את הצלקת במראה לפני שנכנסה לשיחה עם אדם אחר.
ממש לפני השיחה, החוקר אמר שצריך למרוח לחות על הצלקת. אבל בזמן שכביכול מרח אותה, הוא הסיר אותה בסתר.
כך המשתתפות נכנסו לשיחה כשהן מאמינות שיש להן צלקת בפנים.
לאחר מכן, משתתפות שהאמינו שיש להן צלקת פירשו היבטים של התנהגות האדם האחר, ובייחוד את האופן שבו הסתכל עליהן, כתגובות לצלקת.
אבל הדבר המטורף הוא שלא הייתה שם שום צלקת.
האמונה המשיכה לעצב את החוויה שלהן גם אחרי שהדבר שהאמינו בקיומו הוסר.
וזה מה שמפחיד אותי באמונה.
אמונה לא מבדילה באופן אוטומטי בין אמת לשקר. אם אנחנו באמת מאמינים ששקר הוא אמת, אנחנו יכולים להתחיל לחוות את החיים כאילו השקר הזה אמיתי.
כי אנחנו מפרשים את מה שקורה דרך מה שאנחנו מאמינים בו.
השקר משפיע על האופן שבו אנחנו מתנהגים, על מה שאנחנו מבחינים בו ועל המשמעות שאנחנו נותנים לדברים שקורים לנו.
ואז, מכיוון שאנחנו חווים את זה, אנחנו משתכנעים עוד יותר.
אנחנו כבר לא חושבים, ״זה משהו שאני מאמין בו״.
אנחנו חושבים, ״זה משהו שאני יודע. חוויתי את זה״.
כמה שקרים אנחנו חווים כאמת בכל יום?
כמה מאיתנו מאמינים באופן מוחלט, מכל הלב, בשקרים על עצמנו?
שקרים על הזהות שלנו. שקרים על המראה שלנו. שקרים על האופן שבו אחרים תופסים אותנו.
דברים שנראים לנו נכונים באופן כל כך ברור, שמעולם אפילו לא חשבנו להטיל בהם ספק.
תחשוב על אדם מושך להפליא. מישהו שאתה מסתכל עליו וחושב, ״הוא מושך באופן אובייקטיבי וללא ספק. כל מי שיש לו עיניים יכול לראות את זה״. כל מי שסביבו מסכים.
אבל הוא באמת מאמין שהוא מכוער.
כשהוא מסתכל במראה, מה הוא רואה?
אדם מכוער.
כל מי שסביבו רואה אדם מושך. אבל כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה מישהו אחר לגמרי.
הוא לא רואה את האדם המושך שכולם רואים. הוא רואה אדם מכוער.
למה?
כי השקר שהוא מאמין בו לגבי עצמו הפך למציאות מבחינתו.
אתה יכול להגיד לו מאה פעמים שהוא מושך. אבל אם הוא משוכנע שהוא מכוער, הוא יכול לפסול כל מחמאה.
״הם סתם נחמדים״.
״הם לא באמת מתכוונים לזה״.
אפילו משהו שיכול לערער את האמונה מתפרש באופן שמגן עליה.
אתה מבין מה אני אומר?
אתה יכול להיות מושך ועדיין לחוות את עצמך כמכוער, כי זה מה שאתה מאמין לגבי עצמך.
עכשיו תחשוב על מצבים חברתיים.
כמה אנשים מאמינים שהם משעממים? שאי אפשר לחבב אותם? שהם מביכים, שהם לא מסתדרים עם אף אחד ושקשה להם ליצור חברויות?
תן לי לתת לך דוגמה של שני אנשים.
הם נכנסים לאותה שיחה עם אותו אדם.
הראשון נכנס וחושב, ״אני משעמם. אני לא מצחיק. אני לא כריזמטי. אין לי שום דבר מעניין להגיד. אף אחד לא אוהב אותי״.
השני נכנס וחושב, ״אני אדם שקל לחבב. אני מעניין. יש לי משהו בעל ערך לתרום לשיחה הזאת״.
למי יש סיכוי טוב יותר לחוות מפגש חברתי מוצלח?
עכשיו תראה איך שתי האמונות יכולות להתחיל להרגיש אמיתיות דרך החוויה שבאה אחריהן.
האדם הראשון עוצר את עצמו. יש לו סיפור שהוא יכול לשתף, אבל הוא מחליט שאף אחד לא יתעניין בו. יש לו דעה, אבל הוא שומר אותה לעצמו. עולה לו משהו מצחיק בראש, אבל הוא מחליט שזה כנראה לא מספיק מצחיק כדי להגיד.
הדברים עצמם שהיו יכולים לעניין את האדם האחר לעולם לא נאמרים, כי הוא כבר מאמין שאין לו שום דבר ששווה להגיד.
ובזמן שהוא עוצר את עצמו, הוא מפרש הכול כהוכחה לכך שאי אפשר לחבב אותו.
האדם האחר מסיט מבט לשנייה כי שמע רעש.
אבל בראשו זה הופך ל״משעמם לו. הוא לא רוצה לדבר איתי״.
יש שתיקה קצרה.
״זה מוכיח שאני משעמם. אני צריך למלא את החלל. אין לי שום דבר טוב להגיד״.
יכול להיות שהאדם האחר אפילו לא הבחין בהפסקה. אבל הוא כבר הפך אותה לראיה נגד עצמו.
אפילו חיוך יכול להיפסל אצלו בתור נימוס בלבד.
אז הוא יוצא מהשיחה בתחושת מבוכה וניתוק, ומשוכנע שלא חיבבו אותו.
״רואה? אמרתי לך. אני גרוע בשיחות״.
עכשיו תחשוב על האדם השני.
הוא מאמין שיש לו מה לתרום, אז הוא תורם. הוא משתף את הסיפור. הוא שואל את השאלה. הוא מאפשר לאדם האחר להכיר אותו באמת.
הוא מקשיב למה שהאדם האחר אומר במקום לשאול את עצמו כל הזמן, ״אני משעמם אותו? הוא מחבב אותי? מה אני צריך להגיד?״
אם מישהו מסיט מבט לשנייה, הוא לא מפרש את זה מיד כדחייה. אם יש הפסקה, היא יכולה להיות פשוט הפסקה.
הוא נוכח בשיחה במקום לחפש כל הזמן הוכחות לכך שמשהו לא בסדר בו.
הפתיחות הזאת נותנת לחיבור הזדמנות להיווצר. וכשהוא נוצר, הוא יוצא וחושב, ״נהניתי. אנשים אוהבים לדבר איתי״.
שני האנשים יכולים לצאת בתחושה שהאמונה שלהם אושרה.
הראשון מאמין שאי אפשר לחבב אותו, עוצר את עצמו ומפרש דברים תמימים כדחייה. ואז הוא חווה את השיחה כהוכחה לכך שאי אפשר לחבב אותו.
השני מאמין שקל לחבב אותו, נותן לעצמו רשות להשתתף וחווה את השיחה כהוכחה לכך שאנשים נהנים לדבר איתו.
האמונות שלהם השפיעו על מה שתרמו, על מה שהבחינו בו ועל המשמעות שנתנו למפגש.
ועכשיו לשניהם יש חוויה שהם יכולים להצביע עליה כהוכחה.
זה החלק שאני רוצה שתבין.
אמונה יכולה לעזור לעצב את החוויה עצמה שגורמת לה להרגיש נכונה.
וזה חורג מעבר למה שאנחנו מאמינים לגבי עצמנו.
דמיין שמישהו אומר לך שהאדם שאתה עומד לפגוש הוא אגוצנטרי, נרקיסיסטי, שחצן ומרושע.
בסופו של דבר אתה פוגש אותו כשאתה כבר מאמין בזה.
במהלך השיחה אתה מזכיר משהו קשה שעברת. הוא עונה, ״עברתי משהו דומה בשנה שעברה״.
מיד אתה חושב, ״הנה זה. הוא הופך הכול לשיחה על עצמו״.
אבל יכול להיות שהוא ניסה להגיד, ״אני מבין. הייתי שם. אתה לא לבד״.
ניסיון ליצור חיבור הופך לראיה לאנוכיות, כי אתה מפרש את מה שאמר דרך מה שאתה כבר מאמין לגביו.
ואז אתה יוצא וחושב, ״הוא בדיוק כמו שהזהירו אותי. חוויתי את זה בעצמי״.
אבל האם חווית מי הוא באמת, או שפירשת מי הוא דרך מה שסיפרו לך?
עכשיו תחשוב על הודעה שפשוט כתוב בה, ״בסדר״.
אם אתה כבר מאמין שהאדם הזה כועס עליך, אתה יכול לקרוא כעס לתוך המילה הזאת. אתה שומע טון קר שהוא בכלל לא השמיע.
אם אתה מאמין שהכול טוב ביניכם, אותה הודעה בדיוק יכולה להיראות רגילה לחלוטין.
יכול להיות שהוא פשוט עסוק. אבל אתה מרגיש דחוי, ואז התחושה הופכת לעוד ראיה.
״ידעתי שהוא כועס. יכולתי להרגיש את זה״.
התחושה אמיתית. אבל זה לא הופך את ההסבר שלך לנכון.
האמנת במשהו. פירשת את מה שקרה דרך האמונה הזאת. ואז השתמשת בפרשנות שלך כהוכחה לכך שהאמונה הייתה נכונה.
כך שקר יכול להמשיך לחזק את עצמו בלי שתבין בכלל שאתה זה שמספק לו את הראיות.
זה יכול להגיע אפילו לאופן שבו אנחנו חווים כאב גופני.
בניסוי משנת 2011, מתנדבים בריאים קיבלו משכך כאבים חזק בזמן שהחוקרים גרמו לכאב מבוקר באמצעות חום. ריכוז התרופה נשאר קבוע בזמן שהחוקרים שינו את ציפיות המתנדבים.
ציפיות חיוביות הכפילו את ההקלה בכאב בהשוואה לקבלת התרופה ללא ציפייה להקלה. כשהמתנדבים הונחו לצפות לכאב חזק יותר, ההקלה בכאב נעלמה בתנאי הניסוי האלה.
החוקרים תיעדו גם שינויים בפעילות המוח הקשורה לכאב.
תחשוב על זה.
מה שהאנשים האלה ציפו לו השפיע על הכאב שבאמת הרגישו, בזמן שקיבלו את אותה תרופה.
כמה עוצמה יש למוח! כמה עוצמה והשפעה יש לאמונות שלנו!
אז דמיין כמה השפעה עשויה להיות לאמונה שאתה נושא במשך שנים על האופן שבו אתה חווה את עצמך ואת חייך.
תן לי לתת לך עוד דוגמה.
אדם אחד מאמין שהוא עצלן. הוא מאמין שהוא טיפש, שהוא לעולם לא יגיע לשום דבר בחיים ושאין לו שום ערך להציע לעולם.
השני מאמין שהוא חרוץ. הוא מאמין שהוא חכם ושיש לו משהו בעל ערך להציע לעולם.
מי לדעתך צפוי יותר להצליח?
תחשוב מה קורה כשאתה מאמין שאתה עצלן.
אתה מתחיל לדחות דברים. אתה לא טורח לנסות. אתה משאיר דברים לא גמורים כי בראש שלך, זה פשוט האדם שאתה.
ואז אתה מסתכל על הדרך שבה אתה חי ואומר, ״רואה? אמרתי לך. אני עצלן״.
ועכשיו האמונה שלך חיזקה את עצמה.
אתה מאמין שאתה עצלן, אז אתה מתחיל לחיות כמו אדם עצלן. ואז החיים כאדם עצלן הופכים להוכחה לכך שאתה עצלן.
אבל כמה מהראיות האלה נוצרו מכך שקיבלת את האמונה מלכתחילה?
זה המעגל שאנחנו יכולים להילכד בו.
מה שאנחנו מאמינים בו משפיע על מה שאנחנו חווים. מה שאנחנו חווים הופך לעוד ראיות למה שאנחנו מאמינים בו.
והדבר הנורא הוא ששקר יכול להתחיל לחזק את עצמו דרך החוויות שהוא עוזר ליצור.
בהתחלה אתה מאמין במשהו לגבי עצמך. אחר כך אתה מתנהג בהתאם אליו, או מפרש את מה שקורה כאישור שלו, כי אתה מאמין בו.
בסופו של דבר אתה כבר לא אומר, ״אני מאמין בזה לגבי עצמי״.
אתה אומר, ״אני יודע את זה לגבי עצמי. חוויתי את זה״.
האמנת לשקר. חווית את החיים דרך השקר. ואז השתמשת בחוויה הזאת כדי להאמין לשקר עוד יותר.
לפני שאתה מבין מה קורה, בנית סביבו זהות ליבה.
״זה פשוט מי שאני״.
אבל לחוות את ההשלכות של אמונה בשקר לא הופך את השקר לאמת.
שיחה מביכה לא מוכיחה שאתה אדם שאי אפשר לחבב. להשאיר משהו לא גמור לא מוכיח שלעולם לא תהיה מסוגל להשלים דברים.
אבל אם אתה כבר מאמין בדברים האלה, כל חוויה הופכת לעוד ראיה. וכל ראיה מקשה עוד יותר להטיל ספק באמונה.
אתה עלול למצוא את עצמך משתמש בהשלכות של אמונה בשקר כראיות לכך שהשקר היה נכון כל הזמן.
לכן אני אישית לא אוהב לראות את ״יש לי דיכאון״ או ״יש לי חרדה״ הופכים ל״זה מי שאני״. נכון, ייתכן שבתקופה הזאת בחייך אתה מרגיש מדוכא או חרד לעיתים קרובות יותר, או שאתה חי עם מצב שדורש טיפול מתמשך. אבל חבר שלי, אל תהפוך את זה לכל הזהות שלך.
כי ברגע ש״זה משהו שאני חווה״ הופך ל״זה כל מי שאני״, כל רגע של חרדה או יום קשה יכולים להתחיל להרגיש כמו הוכחה שתמיד תהיה ככה.
תכיר במה שאתה מתמודד איתו. תקבל את העזרה שאתה צריך. אבל אל תיתן ל״יש לי את זה״ להפוך ל״זה מה שאני״.
וחלק מהאמונות האלה נמסרו לנו עוד לפני שהיינו מבוגרים מספיק כדי להטיל בהן ספק.
תגיד לילד שוב ושוב שהוא חסר יכולת או אכזבה, והמילים האלה יכולות להפוך לחלק מהאופן שבו הוא מבין את עצמו.
הוא עלול להימנע מדברים שהיה יכול ללמוד, להשיג או ליצור, כי מישהו שבטח בו שכנע אותו שהוא לא יכול.
בסופו של דבר, דעה שמישהו החזיק עליו הופכת לזהות שהוא חי לפיה.
אני רוצה לספר לך על מקור ההשראה הגדול ביותר שלי, מקום שהוא חולק עם אמא שלי: אבא שלי.
אבא שלי גדל בעוני עם שני הורים נוראים שלימדו אותו שקרים נוראים על עצמו.
הוא היה צריך לקבל החלטה.
האם יבחר להאמין בדברים האלה לגבי עצמו? האם יאפשר לחיים שבהם גדל לקבוע את העתיד שיבנה?
או שיאמין במשהו אחר?
כשגדלנו, לא היה לנו הרבה. למעשה, היה לנו מעט מאוד.
אבל אני זוכר את אבא שלי אומר לי, ״בני, אנחנו מצליחים״.
ואני זוכר שכמעט צחקתי.
הייתי צעיר. הייתי טיפש. לא הבנתי את מה שהוא הבין על אמונה.
הייתי מסתכל מסביב על המציאות שלנו, על כל מה שהיה לנו, שבאותו הזמן היה כמעט כלום, וחושב, ״מה פתאום, אנחנו לא מצליחים״.
כל מה שיכולתי לראות נראה מנוגד למה שאמר.
אבל אבא שלי האמין בזה.
הוא האמין שהוא מצליח כאילו זה היה כתוב בדנ״א שלו. זאת הייתה זהות הליבה שלו.
הייתה לו אמונה חיובית בעצמו שלא התערערה ולא הרפתה. הוא בחר להאמין שהוא מצליח עוד לפני שהנסיבות שלנו נתנו לי סיבה להאמין בזה.
הוא בחר לא לתת למה שקיבל כילד להגדיר מי הוא יהיה.
וראיתי אותו הופך לגבר המצליח ביותר שאני מכיר.
את כל מה שיש לי ואת כל מי שאני אני חייב למה שנתן לי, כולל החוכמה שלו ושיעורי החיים שלימד אותי.
ואחד השיעורים הגדולים ביותר שלימד אותי היה משהו שבזמנו אפילו לא הבנתי.
הוא לא חיכה עד שהחיים שלנו ייראו מצליחים כדי להאמין שהוא מצליח.
הוא האמין בזה בזמן שכל מה שסביבנו נראה כאילו הוא אומר את ההפך.
אני הסתכלתי על מה שהיה לנו וחשבתי שזה אומר לנו מי אנחנו. אבא שלי האמין במי שהוא עוד לפני שיכולתי לראות את זה במה שהיה לנו.
וראיתי איך החיים שבנה הלכו בעקבות האמונה שסירב להרפות ממנה.
הכול היה מושרש באמונה.
כמה אנשים נותנים לילדות שלהם, לנסיבות שלהם ולקלפים שהחיים חילקו להם להגדיר את כל הזהות שלהם?
״נולדתי לעוני, אז תמיד אחיה בעוני״.
״לא חילקו לי קלפים קלים, אז לעולם לא אצליח״.
״ההורים שלי היו מכורים, אז תמיד אהיה מכור״.
מישהו לימד אותם במה להאמין לגבי עצמם. ואז הם בילו את חייהם בתוך הגבולות האלה, בלי לגלות מי היו יכולים להיות אילו האמינו במשהו אחר.
אבא שלי הראה לי שאתה לא חייב לקבל את הזהות שהילדות שלך מסרה לך.
וזה מה שאני מאמין בו: הדבר היחיד שקובע לאן תגיע הוא מה שאתה מאמין לגבי עצמך.
הילדות שלך לא מחליטה מי אתה. גם לא מה שאנשים אמרו עליך או הקלפים שחילקו לך בחיים.
אתה מחליט מה להאמין לגבי עצמך.
עכשיו דמיין שהמעגל הזה פועל בכיוון השני.
אתה מתחיל להאמין, ״אני אדם חרוץ. אני מישהו שמשלים את מה שהוא מתחיל. אני מישהו שיש לו משהו בעל ערך לתרום״.
אולי בהתחלה אתה לא לגמרי מאמין בזה. אבל אתה מתחיל לתת לעצמך הזדמנות לחיות כמו מישהו שכן מאמין.
אתה מסיים משהו. אתה מתאמץ. אתה מקיים התחייבות שנתת לעצמך.
ואז, לאט לאט, יש משהו אמיתי מאחורי האמונה.
אתה מתחיל לראות את עצמך כאדם חרוץ, ואתה מתחיל להתנהג כמו אחד כזה. ההתנהגות הזאת נותנת לך ראיות. הראיות מחזקות את האמונה.
אותו תהליך שהגביל אותך יכול להתחיל לעזור לך להפוך לאדם שאתה רוצה להיות.
אבל כמה מאיתנו מחליטים שאי אפשר לחבב אותנו עוד לפני שלמישהו הייתה הזדמנות להכיר אותנו?
כמה מאיתנו מחליטים שניכשל עוד לפני שניסינו?
כמה מאיתנו מחליטים שאין לנו מה להציע עוד לפני שהצענו משהו?
ואז אנחנו מבלים שנים בהתייחסות להחלטות האלה כאל עובדות.
אז אם אתה רוצה להיות חרוץ, תתחיל להאמין שאתה אדם חרוץ.
אם אתה רוצה להיות בטוח בעצמך, תתחיל להאמין שאתה אדם בטוח בעצמו.
אם אתה רוצה לתרום משהו לעולם, תפסיק להאמין שאין לך שום דבר לתת.
אבל אתה חייב להאמין. נדרשת הרבה אמונה כדי להתגבר על השקרים שסיפרת לעצמך, ואם תאמין מספיק, בסופו של דבר תתחיל לחיות בהתאם.
ואז תחיה בדרך שנותנת לאמונות האלה משהו אמיתי להישען עליו.
תשקיע את המאמץ. תשתף את המחשבה. תסיים את הדבר שאתה ממשיך להגיד לעצמך שאתה לא מסוגל לסיים.
ותרשה לעצמך להבחין בראיות שמערערות את מה שהאמנת בו פעם.
כי אם תפסול כל חוויה טובה ותאסוף כל חוויה רעה, גם חיים שמשתנים יכולים להמשיך להיראות כמו הוכחה לשקר ישן.
כשהאמונות שלך משתנות, אתה מתחיל להתנהג אחרת. כשאתה מתנהג אחרת, אתה נותן לעצמך הזדמנות לחוות משהו אחר.
ואז האמונה שלך מתחזקת כי התחלת לחוות את זה בעצמך.
האמונות שלך לגבי עצמך יכולות להפוך לגבולות שבתוכם אתה חי, גם כשהאמונות האלה שגויות.
כל מה שאתה מאמין בו לגבי כל דבר יתבטא כאמת בחוויה שאתה חי, אז תבחר בזהירות במה אתה מאמין.
דמיין איך החיים שלך היו נראים אילו התחלת להאמין שאתה בטוח בעצמך, אהוב, כריזמטי, חרוץ וחכם.
כמה מהזהות שלך היא משהו שגילית, וכמה היא משהו שהאמנת בו שוב ושוב?
הנשים האלה האמינו שיש להן צלקת. הן פירשו חלקים מהשיחה כתגובות אליה. החוויה שלהן נראתה כתומכת באמונה על צלקת שבכלל לא הייתה שם.
כמה מאיתנו בונים חיים סביב משהו שאנחנו מאמינים שלא בסדר בנו, בלי לשאול אי פעם אם זה נכון?
לפני שתבלה את שארית חייך בניסיון להתגבר על צלקת, תוודא שהיא באמת שם.