מים חיים.
תרגום באמצעות בינה מלאכותית · המקור באנגלית
ידעתי היכן המים נמצאים, ובכל זאת בחרתי לחזור אל המדבר.
זו נקודת הפתיחה הכנה ביותר שלי.
כי היו בחיי רגעים שבהם חוויתי את נוכחות אלוהים בעומק כזה, שלשם שינוי לא הרגשתי שאני זקוק לשום דבר אחר.
ואיכשהו, אחרי שחוויתי את זה, עדיין הלכתי לחפש במקום אחר.
יש שיחה ביוחנן ד׳ שאני חוזר אליה שוב ושוב.
ישוע יושב ליד באר יעקב כשאישה שומרונית באה לשאוב מים. הוא מבקש ממנה לשתות, ואז מספר לה על משהו שהוא מכנה מים חיים.
אחרי שתשתה מהמים שבאה לשאוב, היא שוב תצמא. אבל המים שהוא נותן נעשים בתוכה מעיין הנובע לחיי עולם.
היא באה לבאר עם צורך שהיא יודעת להסביר.
ישוע מציע למלא צורך עמוק הרבה יותר.
ואני תוהה כמה פעמים אנחנו מבינים שמשהו חסר, בלי להבין מה באמת חסר לנו.
אנחנו מרגישים ריקים, אז אנחנו מחפשים משהו.
משהו לקנות. משהו להשיג. משהו לחוות. משהו שיקל לזמן מה על הכובד של להיות אנחנו עצמנו.
אלכוהול. סמים. סקס. כסף. בגדי מעצבים. מכונית מהירה יותר. בית גדול יותר.
דברים שונים, שנושאים אותה הבטחה.
״אולי דווקא זה סוף סוף יספיק.״
ולפעמים, לרגע, נדמה שזה באמת מספיק.
ואז התחושה חולפת.
ואנחנו שוב צמאים.
כמה פעמים זה יכול לקרות לפני שנפסיק לשאול איפה למצוא עוד, ונתחיל לשאול מה אנחנו שותים?
כשהייתי בערך בן שבע עשרה, כשרק התחלתי לחפש את אלוהים, חלמתי חלום.
הייתי במדבר, והייתי צמא מאוד.
ואז ראיתי בקבוק זכוכית מלא מים. כאילו הוא הגיע מן השמים. אור מלמעלה האיר עליו.
אני זוכר ששתיתי והרגשתי תחושת סיפוק עצומה שמילאה אותי.
אני לא באמת יודע להסביר את זה מעבר לכך.
לא חשבתי מיד על הדבר הבא שאצטרך. לא ניסיתי להשיג עוד משהו. לא הרגשתי שעדיין חסר משהו.
הייתי מסופק.
אני מאמין שאלוהים השתמש בחלום הזה כדי להראות לי משהו על עצמו.
שמתחת לכל הדברים שחשבתי שאני רוצה, היה צמא שרק הוא יכול להרוות.
והייתי שמח להגיד לך שהבנתי את המסר ומעולם לא נזקקתי ללמוד אותו שוב.
אבל זה יהיה שקר.
מאז היו תקופות שבהן התרחקתי מהחיים עם אלוהים. תקופות שבהן ניסיתי למצוא סיפוק כמעט בכל תחום אחר בחיים שאפשר לדמיין.
ואני לא כותב את זה כמי שמעולם לא נהנה מהדברים האלה.
לפעמים נהניתי מהם.
זה חלק ממה שגרם לי להמשיך לחזור אליהם.
אבל ליהנות ממשהו לרגע ולהיות מסופק ממנו הם שני דברים שונים מאוד.
הלילה נגמר. ההתרגשות דועכת. הדבר שכל כך רצית לקנות נעשה משהו שבקושי מושך את תשומת לבך.
ובסופו של דבר אתה שוב נשאר לבד עם עצמך.
כל מה שניסית לא להרגיש עדיין נמצא שם.
לפעמים נדמה שהקול שלו אפילו חזק יותר.
היו לי רגעים כאלה. רגעים שבהם הבנתי שכל מה שבאמת עשיתי היה לדחות את הריקנות.
דאגתי שיהיה לי משהו להרגיש, בלי למצוא משהו שיוכל להחזיק אותי לאורך זמן.
והדבר הקשה ביותר היה לדעת שעם אלוהים כבר חוויתי משהו אחר.
חיפשתי מים, ובו בזמן זכרתי איך הרגשתי כששתיתי.
בירמיהו ב׳, פסוק י״ג, אלוהים מתאר איך עמו עזב אותו, מקור המים החיים, וחצב לעצמו בורות שבורים שאינם יכולים להכיל מים.
תחשוב על זה.
הם עוזבים את המקור ומתחילים לבנות תחליפים.
הם עובדים. הם חופרים. הם אוספים.
אבל מה שבנו לא יכול להכיל את מה שהם צריכים.
הדימוי הזה מדבר אליי כל כך.
כי כמה מאמץ אנחנו משקיעים בהשגת דברים שאנחנו מאמינים שסוף סוף ימלאו אותנו?
ואז, כשהתחושה נעלמת, אנחנו מניחים שפשוט צריך עוד.
עוד כסף. עוד הנאה. עוד הצלחה. עוד מכל מה שהשכיח מאיתנו לרגע שאנחנו ריקים.
לעיתים רחוקות אנחנו תוהים אם הבעיה היא בכלי עצמו.
אנחנו פשוט ממשיכים לנסות למלא אותו.
אני חושב על צעצוע שהיה לי כשהייתי תינוק.
זו הייתה אחת הקופסאות עם חורים בצורות שונות. ריבוע מעץ נכנס לחור המרובע. משולש לחור המשולש. עיגול לחור העגול.
הבנת את הרעיון.
יש סרטון שבו אני מנסה שוב ושוב לדחוף את הריבוע לתוך החור העגול.
הוא לא נכנס.
אז ניסיתי שוב.
הוא עדיין לא נכנס.
וכשאני צופה בזה היום, חלק ממני חושב: ״וואו. איזה ילד טיפש הייתי.״
אבל כמה מחיי הבוגרים ביליתי בעשיית אותו הדבר בדיוק?
בניסיון למלא משהו רוחני במשהו חומרי.
בתסכול כשזה לא עובד.
ואז בניסיון נוסף, חזק יותר.
גרסה יקרה יותר. חוויה מרגשת יותר. משהו חזק יותר. משהו גדול יותר.
כאילו הריבוע ייכנס בסופו של דבר אם אדחוף אותו בנחישות מספקת.
אבל הבעיה מעולם לא הייתה שהייתי צריך ריבוע גדול יותר.
הבעיה הייתה שניסיתי למלא חלל במשהו שלא נוצר כדי להתאים אליו.
לזה אני מתכוון כשאני מדבר על ריקנות רוחנית.
אנחנו זקוקים לאלוהים, וממשיכים להציע לצורך הזה כל דבר חוץ מאלוהים.
ואז אנחנו תוהים למה נדמה ששום דבר לא מגיע אליו.
מכונית יפה יכולה לשמח. כסף יכול להקל על החיים. אין שום פסול בהערכה של דבר יפה או בעבודה למען דבר בעל משמעות.
אבל איך יכול רכוש להעניק לי את חייו של מי שברא אותי?
איך העובדה שיש לנו יותר ויותר מדברי העולם הזה יכולה להשתוות להיכרות עם אלוהים?
ובכל זאת, גם בלי לומר זאת בהכרח כך, זה מה שאנחנו מבקשים לעיתים קרובות.
״כשארוויח את הסכום הזה, אהיה מאושר.״
ואז אנחנו מרוויחים אותו.
״כשסוף סוף יהיה לי את זה, אהיה מסופק.״
ואז יש לנו את זה.
ואיכשהו קו הסיום שוב זז.
מה שנראה פעם כמו הכול נעשה רגיל. המקום שפעם נראה מחוץ להישג יד הוא המקום שבו אנחנו עומדים, תוך כדי שאנחנו רוצים להיות במקום אחר.
באיזה שלב אנחנו מתחילים לפקפק בהבטחה?
כי אם עוד רכוש היה מספיק כדי לספק אותנו, בוודאי היה מגיע שלב שבו העוד הזה היה מספיק.
אז מהם המים החיים שישוע מציע?
ביוחנן ז׳ ישוע מזמין את הצמאים לבוא אליו ולשתות. יוחנן מסביר שהוא מדבר על רוח הקודש.
זה חשוב.
כי ישוע מציע משהו עמוק בהרבה מתחושה טובה יותר או השקפה חיובית יותר.
הוא מציע את נוכחות אלוהים בתוכנו.
דרך המשיח אנחנו זוכים לסליחה, נכנסים לקשר של קרבה ושותפות עם אלוהים ומקבלים את רוחו.
מי שנבראנו כדי להכיר אותו בא לשכון בתוכנו.
תחשוב על זה לרגע.
אנחנו מבלים את חיינו ביציאה אל העולם ובאיסוף דברים שאנחנו מקווים שייתנו לנו חיים.
וישוע מדבר על מעיין בתוכנו.
המקור בא לחיות בתוך האדם הצמא.
זה מה שמרגש אותי כאן.
אלוהים יודע כמה רחוק נדדנו. הוא יודע מה ניסינו להשיג. הוא יודע את ההבדל בין האדם שאנחנו מציגים לאחרים לבין מי שאנחנו כשאין איש סביבנו.
ובכל זאת הוא מזמין אותנו לבוא.
המים החיים הם מתנה.
אתה לא מגיע לבאר עם חיים מרשימים מספיק כדי לקנות אותם.
אתה מגיע צמא.
יש בזה משהו שמעורר בי ענווה עמוקה.
כי יש בנו משהו שרוצה להביא לאלוהים הסבר. משהו שיגרום לנדודים שלנו להישמע מובנים יותר. משהו שיגרום לנו להרגיש פחות חשופים.
אבל אני לא צריך לשכנע אותו שהייתי פחות צמא מכפי שבאמת הייתי.
אני צריך לשתות.
לפעמים התפילה הכנה ביותר שאני יכול להציע היא פשוט: ״אלוהים, שוב חיפשתי בכל מקום. ואני עייף.״
עייף מלרצות דברים שלא יכולים לתת לי את מה שאני מבקש מהם.
עייף מלהרגיש מלא לרגע ואיכשהו להישאר שוב ריק.
עייף מלדעת היכן נמצאים החיים ובכל זאת לשכנע את עצמי לחפש במקום אחר.
וכשאני חוזר לאלוהים, משהו בי נרגע.
אני לא מתכוון שכל קושי נעלם.
אני עדיין כואב. עדיין יש לי שאלות. עדיין יש ימים שבהם קשה להתפלל, והרגשות שלי לא מיישרים מיד קו עם מה שאני מאמין בו.
אבל מתחת לכל זה יש לי מקום להשתייך אליו.
אני יכול לבוא לפני אלוהים בלי צורך להרשים אותו. אני יכול להיות כן לגבי הדברים שאני מתבייש בהם. אני יכול לשבת איתו בלי שיהיה לי משהו מרשים במיוחד להגיד.
יש סוג של מנוחה בכך שמכירים אותך לגמרי, ובכל זאת מזמינים אותך להתקרב.
וככל שאני חי קרוב אליו, כך פוחת הצורך הדוחק שלי בדברים שפעם חשבתי שאיני יכול לחיות בלעדיהם.
אני יכול ליהנות ממשהו בלי לבקש ממנו לתת לי זהות.
אני יכול לרצות משהו בלי להאמין שכל חיי חסרים עד שיהיה לי אותו.
אני יכול להרגיש כאב בלי צורך לברוח ממנו מיד.
זה הסיפוק שאני מדבר עליו.
חיים שמושרשים באלוהים עמוק מספיק כדי שלא כל רצון חולף יצטרך להפוך לכיוון בחיים.
אבל זה אומר גם ללמוד לבטוח בו בנוגע לדרך שבה אני חי.
לפעמים אנחנו רוצים את השלום שאלוהים נותן ובו בזמן מתנגדים לדברים שהוא אומר לנו.
״למה שאוותר על זה?״
״למה כתבי הקודש אומרים שאני צריך לחיות כך?״
״הרי אני יודע מה יעשה אותי מאושר.״
לא מזמן לקחתי את המכונית שלי למכונאי.
אני מבין קצת במכוניות, אבל אני לא מכונאי. כשהוא הסביר מה צריך לתקן, סמכתי על הידע שלו מפני שהכיר את המכונית טוב ממני.
ואלוהים מכיר אותנו לעומק רב יותר מכפי שמכונאי כלשהו מכיר מכונית.
הוא זה שברא אותנו.
הוא יודע מה נותן לנו חיים. הוא יודע מה מזיק לנו. הוא מבין את הצרכים שמתחת לרצונות שאנחנו בקושי מבינים בעצמנו.
אז למה אני כל כך משוכנע שאני יודע טוב יותר ממי שברא אותי איך למצוא סיפוק?
בייחוד כשהרעיונות שלי עצמי השאירו אותי צמא כל כך הרבה פעמים.
אני לומד להבין את הציות לאור השאלה הזאת.
ההוראות של אלוהים מגיעות ממי שיודע לשם מה נבראנו.
לפעמים ללכת בעקבותיו אומר לשחרר משהו שאני עדיין רוצה. לפעמים זה אומר לבטוח בו לפני שאני מבין למה.
אבל רצון לבדו לא יכול לומר לי אם משהו ייתן לי חיים.
רציתי יותר מדי דברים שהשאירו אותי ריק מכדי להמשיך להעמיד פנים שעצם הרצון יכול לומר לי את זה.
ויש עוד דבר בבשורה על פי יוחנן שקשה לי לקרוא בלי לעצור.
על הצלב ישוע אומר: ״אני צמא.״
מי שמציע מים חיים מכיר את הצמא בגופו שלו.
אני חושב על זה.
אלוהים נכנס לעולמם של האנשים שהוא מזמין לשוב הביתה.
הוא מכיר תשישות. הוא מכיר סבל. במשיח הוא נושא את חטאנו ועובר דרך המוות כדי להביא אותנו לחיים איתו.
ההזמנה שלו מגיעה אלינו דרך אהבה שגבתה ממנו מחיר.
ואני לא רוצה להתרגל כל כך לשמוע שאלוהים אוהב אותי עד שאפסיק להרגיש את כובד המשמעות של זה.
המים מוצעים בחינם.
זה לא אומר שהם היו זולים.
אחרי כל מה שרדפתי אחריו, כל מה שחשבתי בטעות לסיפוק וכל פעם שהתרחקתי, אני מגלה שההזמנה שלו עדיין שם.
בוא.
שתה.
יש בזה משהו שממיס את כל ההגנות שלי.
כי אני יודע כמה בקלות אני מתעייף מללמוד שוב את אותו השיעור.
אבל אלוהים לא התעייף מלקרוא לי לשוב אליו.
בסוף השיחה ביוחנן ד׳ האישה משאירה את כד המים שלה והולכת לעיר כדי לספר לאנשים על ישוע.
היא באה לקחת משהו.
היא עוזבת אחרי שפגשה מישהו.
ולשם אני רוצה שהמחשבה הזאת תביא אותנו.
אל האלוהים שאנחנו יכולים לשמוע עליו כל חיינו, ובכל זאת להמשיך לחפש חיים בכל מקום אחר.
אני לא רוצה לבלות את שארית חיי בתיאור מים חיים בזמן שאני מת מצמא ליד הבאר.
אני רוצה לשתות.