גת שמנים.
תרגום באמצעות בינה מלאכותית · המקור באנגלית
הלילה שבו אלוהים כרע על ברכיו.
בסופו של דבר, גת שמנים היא הסיבה לכך שאני נוצרי.
כי שם, עוד לפני שמסמר אחד חודר לגופו, אני מתחיל לראות מה פירוש הדבר באמת כשאומרים שהמשיח אהב אותנו.
הבן הנצחי שרוע על הארץ. נפשו מוצפת יגון. הוא שואל את אביו אם הכוס יכולה לעבור מעליו.
מי שדרכו באו החיים לידי קיום יודע מה פירוש הרצון להמשיך לחיות.
והוא נותן את החיים האלה למעננו.
קשה לי לתפוס את גודל הדבר. אנו אומרים שישוע מת למעננו לעיתים כה קרובות, עד שהמילים יכולות לצאת מפינו בלי להגיע אל אותו חלק בתוכנו שאמור לרעוד כשהוא שומע אותן.
אבל הגן גורם לי לעצור.
כי איננו יכולים להבין את האהבה שנחשפת בנכונותו, עד שניקח ברצינות את האנושיות שנרתעת מן המחיר שיידרש.
אנושיותו היא שהפכה את הצלב לקשה כל כך.
היה לו גוף שאפשר לפצוע, שכל שיכול לפגוש את הסבל המתקרב, נפש שיכולה להתאבל ורצון אנושי המשתוקק באופן טבעי לטוב שבחיים.
הצלב היה עתיד לפקוד אותו עצמו.
ומי שהיה עתיד לחוות אותו היה אלוהים הבן.
זהו הרז שאני רוצה להישאר עימו. מי שמקיים את הארץ נפל עליה. מי שנותן נשימה לכל חי נעשה מסוגל למסור את נשימתו שלו.
גרגוריוס מנזיאנזוס מציב בפנינו את הפרדוקס: ״הוא מתפלל, אך הוא שומע תפילה. הוא בוכה, אך הוא משבית את הדמעות.״
שתי המציאויות שייכות לאותה אישיות.
לעיתים אנו מדמיינים את אנושיות המשיח כמעטפת נראית, ואלוהותו מסתתרת בבטחה מאחוריה. גופו פוגש כאב, ואילו האישיות השוכנת בו נותרת בלתי נגועה בחוויה.
אבל כך נרוקן את ההתגלמות בבשר מן הקרבה האינטימית שבה.
הבן הנצחי אימץ את אנושיותנו כשלו. הוא חי בעצמו דרך השכל, הרגשות, הגוף והרצון האנושיים שלו. טבעו האלוהי נותר אלוהי, והסבל שהוא חווה דרך אנושיותו הוא באמת סבלו שלו.
לאו הגדול עומד על שלמותם של שני הטבעים: האנושיות שומרת על ממשותה באיחודה עם האלוהות. רוממות האישיות לעולם אינה הופכת את הפצעים לבלתי אמיתיים.
עלינו להבחין כיצד הוא סובל, בלי לחלק את מי שסובל.
יש בן אחד.
מי שגופו עתיד להישבר הוא מי שדרכו קיימים הגופים.
לכן אי אפשר לצמצם את גת שמנים לסיפור מרגש על אדם אמיץ. זהותו של הכורע שם משנה את משמעותו של כל מה שהוא עובר.
אלוהים הבן נכנס בעצמו אל מצבנו.
והוא נכנס אליו גם מבפנים.
גרגוריוס נותן לנו את הסיבה במשפט בעל השלכות עצומות: ״כי את מה שלא נטל על עצמו, לא ריפא.״
לשכל אנושי יש חשיבות לישועה. לרצון אנושי יש חשיבות לישועה. לחיים הפנימיים שמהם אנו חווים את העולם יש חשיבות לישועה.
הבן נוטל את אנושיותנו בשלמותה, ללא חטא, כדי לשקם אותה בשלמותה.
לכן, כשאנו פוגשים את ייסוריו בגן, אנו פוגשים דבר השייך לעומק ההתגלמות בבשר.
הוא בא אל המקום שבו אדם יודע מה עומד לבוא, ובכל זאת חייב לחיות את בואו.
הצלב עוד לא ניקב את גופו. ובכל זאת, התקרבותו כבר נישאת בכאב.
אנו מכירים משהו מן החוויה הזאת. אובדן יכול להתחיל לכאוב לפני שהתרחש. שיחה יכולה להשתלט על כל גופנו לפני שנאמרה מילה. מחר יכול להפוך למשא שנושאים היום.
הבן נכנס אפילו לממד הזה של החיים האנושיים.
וכאשר מתי מתעד את יגונו, הבן הנאמן בשלמות הוא שמביע אותו.
קדושתו וייסוריו נוכחים באותו רגע.
כמה מן ההבנה שלנו על בגרות רוחנית יצטרך להשתנות אם נניח לאמת הזאת להגיע אלינו?
אנו יכולים לדמיין קרבה לאלוהים כסוג של חסינות רגשית. אך לב הער לחלוטין לטוב יכול לחוש לעומק את אימת מה שמאיים עליו.
המשיח יודע את ערכם של החיים האנושיים.
יגונו מתייחס ברצינות לטוב שבהם.
יוחנן מדמשק מבחין בין פחד טבעי לחוסר אמון חוטא. התשוקה הטבעית לשמר חיים שייכת לקיומנו הגופני. רתיעת המשיח מן המוות מבטאת את ממשותו של הטבע האנושי שנטל על עצמו.
המוות מאיים על דבר טוב.
רצונו לחיות חף מחטא.
זה חשוב, משום שנתינת חייו היא נתינה של דבר שהוא מוקיר. לנכונותו יש משקל דווקא מפני שהחיים שהוא נותן יקרים.
ואז אנו שומעים את התפילה שבמרכז הרז:
״לא רצוני, אלא רצונך ייעשה.״
כיצד הבן שותף בתכלית האלוהית של ישועתנו, ובאמת מבקש שהכוס תעבור מעליו?
כדי להשיב, עלינו לחשוב היטב מה פירוש היותו אנושי במלואו.
מקסימוס המוודה הבין שאנושיות ללא רצון אנושי תהיה חסרה. הבן נוטל את היכולת האנושית לרצות, להשתוקק לטוב ולפעול בחופשיות.
לכן למשיח יש גם רצון אלוהי וגם רצון אנושי.
רצונו האלוהי הוא הרצון שהוא חולק לנצח עם האב ורוח הקודש. רצונו האנושי שייך לאנושיות השלמה שאימץ כשלו.
יש אישיות אחת הרוצה באמצעות שניהם.
שני רצונות אינם פירושם שתי עצמיויות מתחרות.
ציותו האנושי של הבן הוא מעשהו האנושי שלו. אנושיותו משתתפת במלואה בהקרבה.
את מה שהוא רוצה לנצח כאלוהים, הוא מגשים בתוך ההיסטוריה כאדם.
״כן״ אנושי שייך למעשה הישועה של אלוהים.
אך גם הבקשה שהכוס תעבור היא אמיתית. כיצד שניהם יכולים להיות נכונים?
כי אפשר לפגוש את אותו האירוע ביחס להיבטים שונים של הטוב.
המוות, כשחושבים עליו כהרס החיים האנושיים, הוא דבר שאנושיותו נרתעת ממנו באופן טבעי. המוות, כשהוא נישא מרצון בתוך תכלית ישועתנו, נעשה לדבר שהוא מקבל בחופשיות.
רצונו לשמר את חייו ונכונותו להקריבם שניהם אנושיים באמת. הרתיעה הטבעית לעולם אינה הופכת לדחיית האב.
הוא יודע את ערך החיים, והוא יודע את תכלית הישועה שלמענה הוא נותן אותם.
המאבק של גת שמנים מצוי בתוך המחיר האנושי העצום של אותה הקרבה נאמנה.
אהבתו איתנה. המחיר נחווה כעת.
אנו עלולים לבלבל ודאות עם קלות. אנו מדמיינים שאם המשיח יודע את טוב האב, את שליחותו ואת התחייה שתבוא, חווייתו מוכרחה איכשהו להיות מוגנת מסבל.
אבל הידיעה אינה מאלחשת את הקיום.
הבטחה יכולה להיות בלב שלם לפני שחיים את דרישותיה. אדם יכול לדעת את מי הוא אוהב, ובכל זאת לסבול נוראות כשהוא נותן את עצמו למענם.
העובדה שהאהבה איתנה אינה אומרת שמחירה כבר נישא.
הבן יודע. האדם עדיין חייב לסבול.
והבן והאדם הם אותה אישיות.
זה מה שמעניק לגן עומק כה רב.
כשאני מדבר על התגברותו על אנושיותו, כוונתי שהוא נושא את אנושיותו דרך מלוא האימה של הסבל והמוות, נותן את עצמו בחופשיות בעודו חש במחיר הנתינה.
הוא נותר אנושי במלואו בניצחון.
האנושיות הרועדת היא האנושיות המסכימה.
הודאת הכנסייה בשני רצונותיו של המשיח מגינה על המציאות הזאת. רצונו האנושי נשמר באיחודו עם אלוהים. ציותו הוא מעשה חי של חירות אנושית.
וזה מביא אותנו לשאלה על החירות עצמה.
לעיתים קרובות אנו מזהים חירות עם היכולת לסרב. אני נותר חופשי כי אני יכול לסגת, כי שום מחויבות אינה יכולה לתבוע אותי עד תום, כי אני יכול לבחור משהו אחר כשהמחיר נעשה גדול מדי.
אבל האם היכולת לבגוד היא שהופכת את האהבה לחופשית?
או שהחירות מגיעה להגשמתה ביכולת לתת את עצמנו לטוב בלב שלם?
הרבה ממה שאנו קוראים לו חירות הוא ציות לכל מה שמבטיח הקלה.
אנו מסתירים את האמת כי הכנות מאיימת על קבלתנו בעיני אחרים. אנו מושכים את אהבתנו כי האהבה נעשתה מכאיבה. אנו בורחים מאחריות כי איננו יכולים לשאת את דרישותיה.
ואז אנו קוראים לעצמנו חופשיים משום שהלכנו אחר רצונותינו.
אבל כמה אנו חופשיים אם איום הכאב יכול לשלוט בכל מה שאנו מוכנים לאהוב?
בגת שמנים המשיח חש באימה האנושית מפני הסבל, בעודו נותר חופשי לתת את עצמו.
רצונו לחיות אמיתי. אהבתו המושיעה נותרת חופשית.
אובדן החיים המתקרב אינו יכול לאלץ אותו לנטוש את הטוב שלמענו הוא נותן אותם.
האיגרת אל העברים אומרת שבא לשחרר את המשועבדים מפחד המוות. הגן גורם לי לראות כמה עמוק יכול השעבוד הזה להגיע, וכמה עמוקה חירותו.
הוא הולך לקראת המוות באהבה שהמוות אינו יכול לשלוט בה.
אך משמעות הדבר חורגת מדוגמה יוצאת דופן של אומץ אישי.
אירנאוס הבין את ציות המשיח ביחס לאי־ציותו של אדם. המשיח אוסף את תולדות האנושות ומביא אותן להגשמה חדשה. הציות של הצלב מבטל את מה שהשתבש ליד העץ.
לכן אני קורא את עדן ואת גת שמנים יחד.
בעדן האנושות מבקשת הגשמה מתוך חוסר אמון בנותן החיים.
בגת שמנים המשיח מפקיד את חייו האנושיים בידי האב בעודו ניצב מול המוות.
תגובתה הנאמנה של האנושות לאלוהים נחווית לעומקה, בתנאים הנוראים ביותר.
המשיח לעולם אינו זקוק לשוב בתשובה ממרד אישי. הוא הבן הנאמן שציותו משקם אותנו.
רצונו האנושי הוא חלק מן האנושיות שדרכה מושגת ישועתנו.
זה גורם לי לחשוב מחדש מי אנחנו.
אנו מקבלים את קיומנו. איננו יוצרי הטוב ההופך את החיים לראויים לחיותם. עצם חירותנו היא מתנה.
אולי אנו נעשים עצמנו במלואנו כשאנו מסוגלים להעניק את המתנה הזאת באהבה.
במשיח, השותפות עם אלוהים מביאה את החירות האנושית להגשמתה. אנושיותו נותרת אנושית כולה ונאמנה כולה.
גת שמנים חושפת יחד את מחיר אהבתו ואת ייעודה של אנושיותנו.
נבראנו לשותפות.
וכאן, בבן שלבש בשר, אלוהים בא אל האנושות באהבה מושיעה, והאנושות משיבה לאלוהים בציות נאמן.
שתי התנועות שייכות לאותה אישיות.
יש לכוס ממד נוסף שעלינו לקחת ברצינות.
בכתבי הקודש הכוס יכולה לסמל מנת סבל ומשפט שנקבעה. ישעיהו מדבר על כוס החמה האלוהית. הדבר עוזר לנו לשמוע את כובד הדימוי שישוע משתמש בו.
הוא מתקרב לייסורי הצליבה כמתווך ישועתנו, ומתמודד עם מציאות החטא, המשפט והמוות.
הקרבתו מרחיקה מעבר לדוגמה שאנו יכולים להעריץ. היא מגשימה את הפיוס והגאולה שאנו זקוקים להם.
לכן אי אפשר למדוד את גודל הצלב בחישוב הכאב הגופני בלבד.
עלינו לשאול מי נותן את עצמו, למען מי הוא נותן, ומה מתנתו משיגה.
מי שמקריב את החיים האנושיים הסופיים האלה הוא הבן הנצחי.
אהבתו מתבטאת דרך לב אנושי. האישיות שהאהבה שייכת לה נותרת אלוהים.
הסבל אינו יוצר את האהבה הזאת.
הוא חושף כמה עמוק היא נכנסת אל מצבנו.
והאהבה נותרת בלתי מחולקת.
האב והבן חולקים רצון אלוהי אחד. ציותו האנושי של ישוע מבטא את תכלית הישועה שהוא חולק לנצח עם האב.
אהבת האב כבר נוכחת בשליחת הבן. אהבת הבן נוכחת בהקרבתו הניתנת בחופשיות.
גת שמנים חושפת את העומק האנושי של אותה תכלית אלוהית.
הוא עדיין קורא לאלוהים אבא.
הכוס נותרת לפניו. הקשר נותר בתוך תפילתו.
הוא אומר את האמת על כמיהתו האנושית, בעודו מפקיד את עצמו בידי האב שהוא אוהב.
כמה מן ההבנה שלנו על אהבה אלוהית תלוי באמונה שלהיות נאהב אמור להיות פירושו להינצל מסבל?
ישוע הוא הבן האהוב בגן.
ייסוריו אינם מבטלים את היותו הבן. בקשתו אינה מבטלת את נאמנותו.
הוא מביא את כל חווייתו האנושית אל השותפות עם האב.
אוגוסטינוס לוקח אותנו אל השלכה יוצאת דופן של הרז הזה. הוא כותב שהמשיח ״מתפלל בעדנו ככוהן שלנו״ ו״מתפלל בתוכנו כראש שלנו״, ובה בעת הוא האלוהים שאליו אנו מתפללים.
הקשר שלנו עימו כולל את כל שלוש המציאויות.
אנו ניגשים אליו כאל אלוהים. הוא המתווך שדרכו אנו ניגשים אל האב. כאיברי גופו אנו מחוברים אל מי שחייו האנושיים כבר הוקרבו בנאמנות מושלמת.
תפילתו פותחת עבורנו דבר מה.
מי שאליו אנו מביאים את ייסורינו נכנס בעצמו אל החיים שבהם הייסורים נחווים. מי שדרכו אנו ניגשים אל האב דיבר בעצמו אל האב בקול אנושי.
לאנושיות שלנו יש מקום בשותפות עימו.
והוא מאפשר לאנושיות הזאת להיראות.
הוא מבקש מידידיו להישאר לצידו. הבן שדרכו הם קיימים מבקש את חברתם.
יש רוך יוצא דופן בבקשה הזאת. קשרו המושלם עם האב כולל מקום לחברה אנושית.
ואז הם נרדמים.
האנשים הקרובים מספיק לשמוע אותו אינם מסוגלים להישאר ערים עימו.
אך הוא ממשיך להתפלל. מתי מתאר אותו חוזר שוב ושוב, כאשר כניעתו כבר נוכחת בתפילה הראשונה ונחווית בנאמנות לאורך מחירה המתמשך של אותה שעה.
הכאב נותר, וההקרבה נותרת.
ואז האיגרת אל העברים אומרת שהתפלל בזעקות ובדמעות, ושהוא נשמע.
הוא אכן נשמע.
הוא בכל זאת הלך אל הצלב.
כשקוראים לאור התחייה, התשובה עוברת דרך המוות אל החיים שקמו לתחייה. תכלית הישועה חורגת מהימלטות מן הניסיון המתקרב.
הכוס נותרת. המוות יאבד את המילה האחרונה שלו.
זה חיוני למשמעות הגן: תכלית סבלו היא חיים.
הבגידה נותרת רעה. הפצעים נותרים נוראים. המוות נותר אויב.
אהבתו נכנסת אל המציאויות האלה כדי להגשים את ישועתנו, והתחייה חושפת את הניצחון שהקרבתו נעה לקראתו.
ועלינו לזכור מי מקבל את פרי ההקרבה הזאת.
התלמידים נכשלים בשמירה על ערנות.
ישוע ממשיך אל הצלב למענם.
מי שאינם מסוגלים להישאר ערים לצידו נמנים עם אלה שלמענם הוא נותן את עצמו.
נאמנותו מגיעה אל מי שנאמנותם כשלה.
לפני שהגן נעשה דגם לציותי, הוא חלק מציותו של מושיעי למעני.
לכן אני נוצרי.
כי הנה מי שיודע את מלוא המחיר האנושי של אהבתו אלינו, חש אותו באנושיות ממשית כשלנו, ונותן את עצמו בחופשיות.
הבורא נכנס בעצמו לבריאתו.
הבן הנצחי נתן את תשובתו הנאמנה בתוך הזמן.
האנושיות הנרתעת מן המוות הוקרבה באהבה חזקה מן המוות.
והאנושיות שהוא נוטל לעולם אינה נזנחת.
לאחר התחייה ישוע מראה לתלמידיו את ידיו ואת צידו. הפצעים שייכים לאדון שקם לתחייה. מי שהם משתחווים לו הוא מי שסבל, וכעת הוא חי מעבר לשלטון המוות.
הוא נושא אל הכבוד את האנושיות שדרכה אהב אותנו.
לכן גת שמנים מגיעה אל עתידו של כל מי ששייך לו. לחיים האנושיים שהוא משקם יש ייעוד מעבר לקבר.
האדמה שעליה הוא כורע נפתחת לקראת התחייה.
ובכל זאת אני חוזר שוב לאותו רגע שלפני שהוא קם.
הוא יודע מה האהבה תעלה.
הוא חש מה האהבה תעלה.
והדבר הנצחי נותן את תשובתו הנאמנה בקול אנושי.
הוא הולך אל הצלב כשאנושיותו נוכחת במלואה במתנה.
הוא אהב אותנו בלב אנושי.
והבן שנותן לנו חיי עולם יהיה לנצח האדם שנתן את חייו למעננו.